<h1>ראבי"ה סימן ש"מ</h1>
<h2>דף קמו.</h2>
אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. וכן למרח [במשחא] אסור, דגזירה אטו שעוה, דהילכתא כרב. וכן פירש רבינו חננאל ורבינו אלפסי. ולי נראה כיון דשמואל שרי במשחא ורב יוסף פליג ואמר דרב נמי שרי הילכתא כוותיה דשרי. וכן נראה לי למרח בלחם דשרי, דעיקר מירוח לא שייך בהו, ולא גזרינן. והני מילי לרבותינו דפסקו כשמואל דאמר אדם עושה כל צרכו בפת, אי נמי בפרורים שאין בהם כזית שמותר לאבדם ביד, כדאמרינן בסוף פרק נוטל [קמ"ג ע"א]. ואפילו אם מרכך הלחם בידו שיהא טוב לסתום אינו אסור משום לישה, דאין לישה בכי האי גוונא. והא דאמרינן בסוף פרק במה טומנין [נ"א ע"ב] וטח את פ(נ)יהם בבצק, התם פירושו מערב שבת.
